עשן סמיך טשטש אותה וכמעט שלא הצליחה לנשום, אבן התמקמה במורד הגרון.
היא נשכבה על המיטה. נשימה עמוקה פילסה דרכה אל תוך ריאותיה, ביטנה, כתפיה, גבה ובין שתי עיניה. סיכות ננעצו באוזנה, מצחה, שוק ובוהן רגלה. מעליה, בתנועת ערסול, החל יורד טול לבן ורך עד שהתמקם לאורך גופה מבלי שהרגישה.
צלילי מפל מים וציוצי ציפורים סובבו אותה, היא החלה להתרומם, נטולת שרירים, נטולת מחשבות.
משקי כנפיים זעירות הבליחו לאוזניה, מלווים אותה מעלה, מתחתיה השדות, שורות שורות פרושים על פני העמק, מטעי חורש ריפדו גבעות ועמקים. עוד יכלה הייתה להריח את פריחת ההדרים, לשמוע במרחק טרקטור מקלטר, עננים חלפו על ידה או עטפו אותה בטיולם מערבה, לא קר היה לה ולא חם. היא המשיכה בשביל חבצלות וכרכומים, מוקפת בבעלי כנף קטנים.
הם נכנסו בשער גבוה עטוף פרפרי לבנין הכרוב, בשני גדותיו מרבדי קחוון ארץ ישראלי, חוטמיות ונץ החלב. על ספסל תחת עץ אלון עתיק ישבו רוזה וטירן, מצחקקים ביניהם, אוחזים כוסות יין ומשקה שקוף בתוכו. בכל פעם שהתפוצצו מצחוק והיטו את הכוס הפך המשקה לאבקת כוכבים שהתפזרה סביבה וחזרה ומלאה אותה שוב. מאחוריהם, למרגלות מצוק אבן טבעי- נביעה של מעיין, מימיו זורמים לבריכה קטנה בתוכה משכשכים ילדים, משפריצים זה על זה, צוללים ומתייבשים על הסלעים.
וכבר היו נעמדים ומושיטים אליה את ידיהם לחיבוק גדול, מחייכים אליה כאילו רק לזה חיכו, שתבוא, שתבוא כבר לבקר, שתזכור שהם מחכים לה שם, תמיד. שתשתה מאבקת הכוכבים, שתתפוצץ מצחוק, שתחבק, שתירדם והם ישירו לה שיר.
אור גדול הציף אותה, וטריקה עדינה של דלת פתחה את עפעפייה, "מה שלומך"? הוא אסף את מפרק ידה הרופף הצמיד את אגודלו למרכזו והאזין בשקט למטרונום ליבה. לאחר כמה שניות אמר "טוב, הכל בסדר, נתראה בעוד שבועיים..." היא התיישבה, אוספת לאיטה מיצי פיה ובולעת ברכות. רבע שעה נסיעה, עשרים דקות בקומה השנייה של קניון דרכים חסר זוהר, חשבה.
