פוסעת בשדות השטוחים,
הייתי רוצה אותך לצידי עכשיו.
שלושה מטוסי קרב יוצאים,
איפה עשינו אהבה, בפעם האחרונה,
אולי אצליח להגיע אל הגשר
בסוף השכונה
רכבת וארנבת משיגים אותי
הרבה פעילות במהירות משתנה,
אבל הלב מתגעגע, אלייך
בוא עכשיו לפני
עזיבת השמש
אל הבית שייחלנו,
לנשום את אותה הנשימה
עשן סמיך טשטש אותה וכמעט שלא הצליחה לנשום, אבן התמקמה במורד הגרון.
היא נשכבה על המיטה. נשימה עמוקה פילסה דרכה אל תוך ריאותיה, ביטנה, כתפיה, גבה ובין שתי עיניה. סיכות ננעצו באוזנה, מצחה, שוק ובוהן רגלה. מעליה, בתנועת ערסול, החל יורד טול לבן ורך עד שהתמקם לאורך גופה מבלי שהרגישה.
צלילי מפל מים וציוצי ציפורים סובבו אותה, היא החלה להתרומם, נטולת שרירים, נטולת מחשבות.
משקי כנפיים זעירות הבליחו לאוזניה, מלווים אותה מעלה, מתחתיה השדות, שורות שורות פרושים על פני העמק, מטעי חורש ריפדו גבעות ועמקים. עוד יכלה הייתה להריח את פריחת ההדרים, לשמוע במרחק טרקטור מקלטר, עננים חלפו על ידה או עטפו אותה בטיולם מערבה, לא קר היה לה ולא חם. היא המשיכה בשביל חבצלות וכרכומים, מוקפת בבעלי כנף קטנים.
הם נכנסו בשער גבוה עטוף פרפרי לבנין הכרוב, בשני גדותיו מרבדי קחוון ארץ ישראלי, חוטמיות ונץ החלב. על ספסל תחת עץ אלון עתיק ישבו רוזה וטירן, מצחקקים ביניהם, אוחזים כוסות יין ומשקה שקוף בתוכו. בכל פעם שהתפוצצו מצחוק והיטו את הכוס הפך המשקה לאבקת כוכבים שהתפזרה סביבה וחזרה ומלאה אותה שוב. מאחוריהם, למרגלות מצוק אבן טבעי- נביעה של מעיין, מימיו זורמים לבריכה קטנה בתוכה משכשכים ילדים, משפריצים זה על זה, צוללים ומתייבשים על הסלעים.
וכבר היו נעמדים ומושיטים אליה את ידיהם לחיבוק גדול, מחייכים אליה כאילו רק לזה חיכו, שתבוא, שתבוא כבר לבקר, שתזכור שהם מחכים לה שם, תמיד. שתשתה מאבקת הכוכבים, שתתפוצץ מצחוק, שתחבק, שתירדם והם ישירו לה שיר.
אור גדול הציף אותה, וטריקה עדינה של דלת פתחה את עפעפייה, "מה שלומך"? הוא אסף את מפרק ידה הרופף הצמיד את אגודלו למרכזו והאזין בשקט למטרונום ליבה. לאחר כמה שניות אמר "טוב, הכל בסדר, נתראה בעוד שבועיים..." היא התיישבה, אוספת לאיטה מיצי פיה ובולעת ברכות. רבע שעה נסיעה, עשרים דקות בקומה השנייה של קניון דרכים חסר זוהר, חשבה.
קיבוץ
תמיד ידעת שהגיע יום שישי
המדרכות מתבהרות
השמים מצטלצלים כחולים
מבעד לחלון הזכוכית הגדול של חדר האוכל
מבצבצות מפות צחורות שהלבישו התורנים את השולחנות
ומעל הכל,
עננת ריח תבשילים חמים שעולה מן המטבח.
ביום שישי בצהריים מתרחצים, חופפים את הראש.
ובשעת אחר הצהריים, הינומה ירדה מן השמיים.
ומלבושים חגיגיים שקופלו בקפידה נפרשו מן הארון, מלווים בשפריץ בושם, מרוחים מיני פודרה, שפתונים, עונדים קישוטי צמידים ושרשראות
עד שהגיעה שעה שבע בדיוק וניתן האות, לנשף היו מהלכות משפחות משפחות, על שבילים, בין מדשאות, לטקס ארוחה ערבית, לראות ולהראות, להיות ביחד.
תוך כדי צעידה מבט ימינה על לוח המודעות לראות שהם מעודכנים. נכנסים בדלת הזכוכית הכבדה, נעמדים בתור לקחת מגש, אחריו תנוח צלחת ולאחריה סכום מהקופסאות.
העומדים בתור יזכו להיבחן מלמטה למעלה במבטם של היושבים זה מכבר.
אחר כך יתיישבו ויפעילו עיניי רדאר, מי מחברם הגיע ולמי יש אורחים, ואיפה יושב אהובם שיצא לַשַּׁבָּת, אולי יִפְגְּשׁוּ מבטם מבעד לשולחנות של אחרים.
ומרק עוף צח שוקט בזהבו בתוך קערית חרסינה לבנה, מקושט כוכבי שקדים מלאי תקווה, מחזיר את תאורת הניאון הלבנה כהילה אל פני הסועדים, לאחריו יושבת בצלחת פולקה מתגרה, שזופה וחושפת, מבקשת נשיכה ואורז רך צחור בצד, כנוע ומנחם,
וכולם מדברים וצוחקים בנחת, שולחים עוד מבט לשולחן אחר, בולעים כל דקה לפני שייגמר
וירוקנו מגשיהם במכונה ואחר כך יפסעו בלאט בחושך לביתם השקט בקצה השכונה לצפות בחדשות של תשע
ורק ברי המזל, יצאו שוב בלילה אביבי לחפש מבטים
זיכרון ילדות 14/09/2017
ארבע וחצי. מבית הילדים ילכו עוד מעט כולם לבקר את ההורים. הבית יתרוקן מהקולות, אלו יתפזרו להם בשמי אחר הצהריים הנעימים, בדשאים, במדרכות, יתערבבו בנביחות.
את המסדרונות והחדרים תצבע שמש נמוכה בצבעי כתום סגול שלוים.
אני ישנה בחדר עם ענת, שני ואילת.
ארבע מיטות בכל פינה, ארבע מדפים. ארבעה חלונות ארוכים על קיר אחד, וילונות פסים אדומים.
לענת יש על המדף בובות מצרפת הרחוקה.
אני עומדת ומביטה בהן.
והנה הבובות לצדי על כיסוי המיטה.
זו עם השמלה הכחולה המנופחת, בקישוטי מלמלה לבנה, עם הפנים הרציניות אך נעימות ומשקפיים, היא המורה. וזו הנערה... שלג בחוץ לכן נשארו ללמוד בבית. כך אני מפליגה
לחיים אחרים ואז לפתע נזכרת,
מתחיל להחשיך.
צריך לבקר את ההורים.
בעדינות מחזירה את הבובות
למדף של ענת.
בקרוב אשתה שוקו בכוס לבנה עם תנשמת.
התל
אמא אהבתך השנייה שוכנת
קצת מעבר לכביש ולגדר
רכס אדמה שותק ברעם
רובץ מרגלותייך 'התל'
בטנו שכבות שכבות של סיפורים
עורו קשקשי חרסים
שערותיו אדמומית כלניות
אמא בואי נצא לראות
את פניו המשתנים
גומה
הייתי ילדה, כשהורי שתלו את עץ ה'אלה' הקרוי על שמי, אחרי עצי האשל והתמר. אלו היו כבר בוגרים. לאשל היה ענף אחד עבה למדי בגובה שלי מעל האדמה, אהבתי לשבת עליו ולבהות, להרגיש כמו חתול גדול שעלה למנוחת הצהריים, או כמו ציפור, עטופה ברוח, נסתרת, מביטה לשמיים. לפעמים הייתי עולה עם יומן או מחברת, כותבת מחשבות. האלה גדל לאט, הוא נראה חלש לעומת האשל והתמר, ורק יום אחד כשהייתי כבר גדולה שמתי לב, כמה גבה והתמלא. התמר נראה חסר תועלת, לא היו לו פירות אך הייתה לו גומה רחבה ועמוקה. כל חורף הייתה מתמלא מים וביצי צפרדעים שהפכו במהירות לראשנים מהירי זנב. חברים מהכיתה אהבו, כשהיו באם אלי אחר הצהריים מבית הילדים, לצפות בהם, לבדוק כמה גדלו, האם כבר צמחו להם רגליים, ובאיזו מהירות הם מקיפים פירור לחם שזרקו אל תוך המים.
