ראיתי

כרגע ראיתי, סביבון, שנפל בפינה,

כנראה לפני שנה,

ועכשיו כבר פורים

גב וחליל

יום שישי, השמש נינוחה לפני קו השדות, קולות ילדי השכונה מקפצים בטרמפולינה, רוח מלטפת, מייבבת צמרות ירקרקות שטופי יום לבן וחם. עוד לא עבר חודש מאז נפגשנו, בצהרי יום חמישי, תלושים מביתנו, ממשפחותינו, מכירים וחוששים, מעט שותקים. מתירים מאחורינו את ההרגלים, השעות הדחוקות, הדיבורים, השגרה. לוגמים יין ביקב יפיפה בערבה, מה שמעט מקרב את ההכרה, שיצאנו לחופש לפגוש את מי שדפיו הם מאותו ספר.

נסיעה למדבר היא כמו כניסה לתוך סיפור, הוא ממגנט אותך אליו, מסמא. תחילה בשתיקת מישור צהבהב צחיח המנטרל אט אט כל מחשבה מטרידה... ואז כמכת ברק מופיע המכתש, יצירת מופת אלוהית משחקת בשכבות וצבעים, עצמתו ממלא את עצמותייך התרגשות, כמו שיטפון בנחל אכזב. עכשיו אתה שם, נטמע בתוך הסגול כתום, מרגיש כל כך קטן מול דריכת רגלו של היקום.

חנינו ופסענו אל הגב. הגעתי אליו כמו גמל שלא שתה מים כבר שנים. הוא מונח על לשון שלופה מתוך גרון ענק פעור, מוקף סלעים חלקלקים המציעים לשאת את גופך, להקרין ולהחדיר לתוכו חום שמש מענג ומערטל.

מתוך המים האלה תמיד תצא מאושר, מעיין נעורים. נשכבנו סביב הגב כמו ברבורי הבר של הנס קריסטיאן אנדרסן, המים הקרירים קילפו לאט את שאריות הבית.

נעמדתי רטובה מעל סלע אפרפר. הייתה שעת צהריים והסלעים נמנמו. צלילי חליל עלו מאחורי כאילו התאמנו ביחד על הפתיחה. אמרתי להם שאני גאה בהם, בכל אחד ואחד מהם, שהקימו משפחה, שסללו דרכם לכאן... צלילי החליל המופלא המשיכו. הבטתי לאחור, שתי בנות שירות לאומי ישבו ליד גזייה עם מחבת מונח עליה, אחת שרה והשנייה חיללה בחליל.

אוגוסט

אוגוסט החל, נדמה שאתמול אפשר היה להריח סתיו, משהו בחום קרני השמש התכסה בעדשה כסופה, חדי הצבעים יבחינו.

המקום הזה לא שייך אלי. יצאנו ביחד למיון, לסיטי. לא כמו יציאה לסרט או הרצאה, כאן נשפכים הקרביים של האחד ליד השני. אנשים שסיכה נקרה את בבואתם מגיעים לכאן על רגליים או גלגלים מבקשים עזרה. כאן אפשר שוב להוקיר עלה ירוק המתנופף ברוח על רקע שמים כחולים, וארוחת צהריים טובה בקפה תות.

הסתיו לח באוגוסט.