צריף רעוע, גג מפח. שולחן מלבני ועליו מכונת תפירה. כיסא עץ. מניפה של חוטים בכל הצבעים על שני מדפים. במגירת שולחן התפירה מפוזרות סיכות ארוכות. בקופסה שקופה מכונסות סיכות קצרות, על ידם זוג מספריים מקצועיים לגזירת בדים וסרט מדידה צהוב. על הרצפה מפוזרות שאריות בדים גזורים וחוטים קצרים. מטאטא ופח אשפה צמודים אל הקיר. רדיו קטן על עדן חלון יחיד.
על הקיר מול שולחן מכונת התפירה תלויה מפת אירופה.
חייט. חייט בגדי נשים. חייט נשות משפחת המלוכה הבלגית. היית. חייט על מידה (ללא מידה), רק לפי מדידה.
אז הם הסכימו. היה להם כדאי. הפלמים. אחרת לא היו מסתכנים. הם קיבלו אותך בחבילה עם אישה ושתי בנות קטנות. משפחה עייפה ומפוחדת שלא יכולה להזיק. תתפור. וזה מה שעשית. החוזה היה לתפור. לישון ולתפור. בעד מקום מסתור.
מדדת גובה, היקפים, ביד אמן הוצאת גזרות והתאמת לבדים, בתוספת מחוך וחישוק לשמלה, כיס, כפתור, להצר קצת במותן מכפלת בחצאית ומאחור.
משאריות הבד גזרת משולשים ותפרת לראשי סיכות. אלו היו לצבאות.
הרדיו סיפר כל יום מי מפציץ כובש ומנצח, מי נסוג ונכנע. סיכות הדגל היו מסמנות על מסך מפת אירופה,- תוצאות תכנונים אסטרטגים של מנהיגים חולים, של עולם מובס, ומדוכא.
אתה הפכת אלוהים. אל מול פנייך- העולם, במגירה צבאות של חיילים. לפעמים בגרמניה היית נועץ המון סיכות דגלים אדומים (הצבא האדום) בבלגיה את הלבנים (בעלות הברית). היית מדמיין את היום שאחרי. היום בו כל הסיכות השחורות בפח, האחרות חוזרות למגירה, גם סיכות התפירה. אתה פותח בצהריים את דלת הצריף אור זהוב נדחף אליו בכח, שוטף את המפה, מבריק את גלגל מכונת התפירה. אתה יוצא החוצה אדם חופשי, צועד עד מרכז העיירה. ושם... לא מפסיק לרקוד.
בדמיוני אני מצטרפת אלייך עם אימא ודורה, בנותייך - אנו אוחזים ידיים ורוקדים במעגל, צוהלים ושרים... בכיכר העיירה האפורה,- את מחול הסיכות, את נעיצת האמונה את החיים ששבו במתנה.